<h1>רבינו ירוחם מישרים נ"ג ח"ג</h1>
<h2>דף לד:</h2>
מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני והלה כופר הוחזק כפרן ואינו נאמן אחר לומר מתנה היא או פרעון או חוב היה שהיה חייב לי ואם אמר מתחלה מתנה הואי ואתו עדים ואינן יודעין אי מתנ' אי הלואה אלא שמנה נאמן שבועות מנה מניתי לך בצד עמוד זה ואמר לא עמדתי בצד עמוד זה מעולם ובאו עדים שהשתין מים שם לא הוחזק כפרן כי מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה שבועות.
<h2>דף לט.</h2>
מי שאומר לחבירו על תביעה שתובעו בפני בי' דין השבע וטול נשבע אינו יכול לחזו' בו וכן מוכח בשבועות ואם לא רצה לישבע פוטרים אותו מיד במשנה ונראה דפוטרים אותו מיד ואינו יכול לחזור בו מאחר שהיה בבית דין. ויש מחלקת אם אחר שיצא מבית דין אם יכול לחזור בו ורבינו תם פירש כי יוכל לחזור בו ואפילו שיצא מבית דין ורש"י פירש כי אפילו לא נשבע אין יכול לחזור בו מאחר שהיה בבית דין ויצא מבית דין בלא חזרה הוי כגמר דין וכן נראה דעת רב אלפס ואין בין רש"י ורב אלפס חילוק זולתי לפי' רש"י יכול לחזור בו כל זמן שלא יצא מבית דין ולפי' רב אלפס אינו יכול לחזור בו אפילו לא יצא מבית דין מאחר שאמרו לו ב"ד השבע כמו שאמרת הוי גמר דין ומ"מ נראה שאם אמר כן חוץ לבית דין שיכול לחזור בו אבל אם נשבע אינו יכול לחזור בו אפי' אמר כן חוץ לב"ד מאחר שנשבע. וכן מי שנתחייב שבועה לחבירו ואמר לו דור לי בחיי ראשך ונשבע אינו יכול לחזור בו בין נשבע ונוטל בין נשבע ונפטר אבל קוד' שנשבע יכול לחזור בו לפירו' רבינו תם וכן מי שהפך שבועה לחבירו קוד' שנשבע יכול לחזור בו ואפילו בפני בית דין ואם הוא דבר שאם לא ישבע יהיה פטור חבירו ואמר איני נשבע פוטרין חבירו מיד ומאחר שיצאו מבית דין אינו יכול לחזור בו ולומר איני רוצה לישבע בתרא ונראה דאפילו לאותן שכתבו בדור לי בחיי ראשך שיכול לחזו' בו כל זמן שלא נדר בהשבע וטול אינו יכול לחזור אפילו לא נשבע מאחר שהיה בפני בית דין לא הוי מילת' יתירתא וכן נראה עקר וכן כתב הרמב"ן שנראה הגרסא מוגהת מכתיבת רב אלפסי נשבע ואינו יכול לחזור בו מציעא. מנה לי בידך ואמר לו הן פי' שאומר כך בפני עדים ואמר להם את' עדי למחר אמר לו נתתיו לך פטור משבועת התורה וחייב שבוע' הסת ואם אמר אין לך בידי חייב ופרש"י כגון שאמר לא היו דברים מעולם כגון שפירש ואמר אין לך בידי מעולם ויש עדים הוחזק כפר' פרעתיך מתרץ דבוריה ואינו סותר דבריו הראשונים כל הנשבעין ונוטלין משביעין אותן כעין של תורה בנקיטת חפץ שבועות הר"י כתב דאם תפסו נוטלין בלא שבועה אבל הגאונים כתבו דכל תופס משכון צריך שבועה.
<h2>דף מא:</h2>
מנה לי בידך שהלויתיך ואמר הלה לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וחייב כי יותר הודאת פיו מהעדא' עדים וכל זה כשבאו עדים שלוה אבל לא באו עדים ואמר מתחלה לא לויתי ולבסוף אמר פרעתי לא הוחזק כפרן על פיו שבועות. כל המחוייב שבועה לחבירו וקפץ ונשבע מאליו לא נפטר מן השבועה ויחזור וישבע שבועה כתקנה על דעת בי' דין כך דקדק רבינו תם פרק הגוזל קמא.
אמר תן לי כך וכך ואמר הלה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אפילו אמרו אותן העדים לא היו דברים מעולם לא הוחזק כפר' והקשו מההיא דאמרינן בבתרא שצריך לברר פי' ואם אמרו עדי' לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן ויש מי שמתרץ דאם הביא עדים שפרעו בפניהם אז לא הוחזק כפרן כי בודאי אם הלכו להם או מתו נאמן לומר פרעתי ויש מי שפסק כי לעולם לא הוחזק כפרן ונאמן לומר פרעתי אפילו אמרו עדים לא היו דברים מעולם וכן כתבו רשב"א ורב אלפס שבועות אמר לו תן לי כך וכך שאתה חייב לי ואמר הלה ולאו פרעתיך בסחורה פלוני מאה מדו' דהוו קיימי שש מדות בדינר ואמר לו מלוה לאו בד' הוו קיימי תראה היאך אתה אומר אמת ואתו עדי' דהוו קיימי בארבע' הוחזק כפרן ולא אמרינן הכא מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה כי שער פירות והסחורות מדכר דכירי אינשי פי' ומיירי שחזר ואמר שכחתי ויודע אני עתה שפרעתיו במעות ובאותה סחורה שאם לא כן פשיטא שחייב שבועות.
<h2>דף מד:</h2>
כל הנשבעין נשבעי' ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין שכיר ונגזל ונחבל וכשכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו וכל א' תמצא במקומו הראוי לו וכתבו הגאונים וכל אלו נשבעין כעין דאוריתא לאנקוטי חפצא ולא מפכינן שבועה אף על פי שהיא מדרבנן שבועות וכן כתב הרמב"ם ז"ל דלא מפכינן. חשוד על השבועה כשהוא חייב שבועת התורה על טענת ודאי נשבע ונוטל שכנגדו ולא אמרינן מאחר שאינו יכול לישבע משלם משום תקנה שלא יתבענו כל א' וא' ויטול בלא שבועה ואם שניהם חשודין מחלוקת דרבי מאיר ור' יוסי אם חזרה למחויי' לה או יחלוקו והתוספות ורב האיי פירשו שיחלוקו ורב אלפס והרמב"ם ז"ל פי' חזרה השבועה למחוייב לה ואינו יכול לישבע ומשלם. ואם היה מחוייב שבועת הסת ונמצא חשוד שאין כנגדו נשבע ונוטל דתקנתא לתקנתא לא עבדינן שבועות חנוני על פנקסו נשבע ונוטל לא שיאמר לו כתוב בפנקסי שאתה חייב לי אלא כיצד אמר לו בעל הבית תן לבני כך או תן לפועלי כך והם אומרים לא נטלנו והוא אומר נתתי הוא נשבע ונוטל מבעל הבית והם נשבעין ונוטלין מבעל הבי' ופועלי' נשבעין במעמד חנוני וחנוני במעמד פועלין ואין מגלגלין שום שבועה אחרת על זו השבועה של שכיר כי אינה כי אם להפיס דעתו של בעל הבית בשבועות אמר לחנוני תן לי בדינר פירו' ונתן לו אמר לו תן לי הדינר אמר לו נתתיו לך והפירות צבורין ומונחין ישבע בעל הבית ואם הפשילן בקופתו לאחוריו לא ישבע בעל הבית נתן לו דינר ואמר לו תן לי פירות אמר לו נתתים לך והולכתם לתוך ביתך ישבע חנוני וכן בשולחני שבא בעל הבית והחליף בדינר מעות אמר ליה תן לי הדינר אמר ליה נתתיו לך ונתתו באנפולי ישבע בעל הבית נתן לו דינר ואמ' לו תן לי מעות ואמר נתתים לך ונתתם לתוך כיסך ישבע השולחני. וכת' הרמב"ם ז"ל שאם אמר חנוני אתה אמרת לי ליתן לפלוני ובעל הבית כפר נשבע בעל הבית הסת וחנוני עושה דין עם אותן שנתן להם. וכן אם אמר חנוני לבעל הבית כתו' בפנקסך שיש לי אצלך מנה ובעל הבית אומר איני יודע נשבע הסת שאינו יודע כדין כל טוען לחבירו ואין בזה תקנת חכמים בשבועות כל אלו אין נפרעין שלא בשבועה פוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה ומנכסים משועבדים ומנכסי היתומים ונפרעת שלא בפניו וכן היתומים מן היתומים וכולן תמצא במקומן הראוי להם שבועו'. ואלו נשבעין בטענת שמא שותפין ואריסין ואפוטרופוסין ואשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ושבועה זו השביעית משמטתה וכל אחד תמצא במקומו שבועות כל הנשבעין בתקנת המשנ' כגון פוגם שטרו וכל הנשבעין ונוטלין בתקנתא והוא חשוד שכנגדו נשבע ויפטר כמו שאמרו במחוייב שבועת התורה על טענ' ודאי שטוענין לו והיה חשוד כי שכנגדו נשב' ונוטל כי אם היה מחוייב שבועת הסת או מן הנשבעין על טענת ספק והוא חשוד אין שכנגדו נשבע ונוטל כי תקנתא לתקנתא לא עבדינן ואפילו שהנשבעין ונוטלין בתקנת חכמים הם ונראות תקנתא לתקנתא כשאנו אומרים שישבע שכנגדו ויפטר אינו כן כי תקנת' לתקנתא לא עבדינן לא אמרו אלא כשחייב החשוד שבועת היסת אבל לא בנשבעין ונוטלין בתקנתא שהם נשבעין בשל תורה כתובות וכן כתבו רב אלפס בתשובה והרמב"ם.
